אדריכלות בצרפת- פריז, אב הטיפוס לפינוי-בינוי
מבוא
בסיורי האחרון בפריז, ניסיתי להתמקד דווקא בתקופה מעניינת אחת: הזמן בו נפוליון ה-3 הורה למושל איזור הסיינה, גורג אוסמן (Georges-Eugène Haussmann) להפוך את העיר על פיה. החלום שלו היה לשנות את העיר ממרכז אורבני חשוך וצפוף מימי הביניים, לעיר מרווחת ומודרנית, "עיר האורות", אשר כולנו מכירים היום.
מדובר ב-17 השנים אשר השפיעו הכי הרבה על ההיסטוריה האדריכלית של העיר. מדובר גם באחד מהפרוייקטים הכי שאפתניים: לקחת עיר שמתפקדת (פחות או יותר) ופשוט לעצור אותה כליל: להרוס רחובות שלמים על הבתים הבנויים והחנויות הקיימות, למצוא את התקציב לפיצוי בעלי המבנים, להקים מערכת ביוב ותחבורה אשר מאפשרת התפתחות תקינה, למחוק רבעים שלמים המכילים בתי סלאמס ולהקים תחתיהם פארקים ואיזורים פתוחים.
עשרות אלפי עובדים נשכרו לפרוייקט, ואוצר המדינה סבל קשות. מתנגדים צצו בכל פינה- החל מבעלי קרקעות אינטרסנטיים וכלה במחוקקים שפשוט לא אהבו את הדרך שבה נעשו הדברים. ובכל זאת, במבט היסטורי, אין ספק שהמהפיכה הזו הצליחה ואולי משמשת עד היום אבן דרך למהפכות אורבניות באיזורים הזקוקים להתחדשות עירונית.
בתמונה: Hotel-Dieu de Paris, בית החולים העתיק ביותר בפריז, ליד קתדרלת נוטרדאם באיל דה לה סיטה, הורחב ונבנה מחדש על ידי אוסמן החל משנת 1864, והסתיים בשנת 1876. הוא החליף כמה מהרחובות הצרים והמפותלים ביותר אשר נבנו בימי הביניים.
By Mbzt (Own work), via Wikimedia Commons
בכדי להבין את גודל ההשראה שנחה על מתכנני אותה תקופה, אולי ראוי לבחון עובדה חשובה אחת: לא רבים יודעים כי דווקא צרפת היא זו שהקימה, כבר בשנת 1720, את האקדמיה הראשונה לאדריכלות באירופה. אולי העובדה הזו, היא המפתח להבנת עוצמתם ויכולתם של מתכנני העיר לשנות את פניה.
בתמונה: The Rue Tirechamp ברובע הישן quarter des Arcis, נהרס במהלך הרחבתו של Rue de Rivoli
Charles Marville [Public domain], via Wikimedia Commons
פריז התפתחה מתוך עיר מוקפת חומה (המאה ה-12) דבר שקבע רבות את אופיה הצפוף והחשוך. מאז 1815 האוכלוסייה של פריז הוכפלה, ללא עלייה בשטח העיר וכאשר מוסיפים לכך את הבניה המרושלת שאפיינה את ימי הביניים, מקבלים בשנת 1850 עיר בעלת מרכז כאוטי מבחינה תכנונית, כזה שחונק התפתחות עתידית. ללא סידורי תברואה מינימליים, מחלות התפשטו במהירות רבה. מגיפות הכולרה בעיר בשנת 1832 ו1848 גבו את חייהם של חמישה אחוזים מתושבי מרכז העיר.
זרימת התנועה בעיר הייתה בעיה מרכזית נוספת. הרחובות הרחבים ביותר במרכזה היו ברוחב של כחמישה מטרים בלבד; הצרים יותר היו ברוחב של מטר או שניים. עגלות וכרכרות בקושי הצליחו לעבור ברחובות. בסביבה אורבנית מדכאת שכזו, מרכז העיר הפך גם לחממה עבור כוחות מהפכניים. בין 1830 ו- 1848, שבע התקוממויות ומרידות מזוינות פרצו במרכז פריז.
נפוליון, כמנהיג פוליטי וכאדם משכיל שסייר לא מעט באירופה ובארה"ב בשנות גלותו הארוכות, ידע שחייב לבוא שינוי דראסטי. שליטתו האבסולוטית בגופים המחוקקים והמבצעים (בעקבות ההפיכה שביצע שנה קודם) העניקה לו גם תשתית ראויה לביצוע רעיונותיו.
בתמונה: Rue du Marché לפני ההריסה, הפך ע"י אוסמן ל place Louis-Lépine.
Charles Marville [Public domain], via Wikimedia Commons
אגב, גם לקודמו- נפוליאון בונפרטה, היו תוכניות שאפתניות לשיקום העיר. הוא החל לעבוד על תעלה שתזרים מים טריים לעיר והחל גם לעבוד על רחוב ריבולי, המתחיל בכיכר הקונקורד, אבל היה מסוגל להאריך אותו רק עד ללובר לפני נפילתו. "אם השמים היו נותנים לי רק עוד עשרים שנות שלטון," הוא כתב בזמן גלותו, "שום דבר לא היה נשאר מפריז הישנה"…
וכך, עם הגיעו להחלטה, בשנת 1853, העמיד האחיין של בונפארטה, נפוליאון השלישי, מפה ענקית של פאריס במשרדו, וסימן בקווים צבעוניים גסים את המקומות בהם הוא רצה להקים שדרות חדשות. הוא ואוסמן נפגשו כמעט כל יום, כדי לדון בפרויקטים ולהתגבר על המכשולים העצומים בדרך לבניית "פריז החדשה".
(לחצ/י על המפה לצפיה במפת הרחובות אשר שרטט נפוליון. באדום- מה שהוא הספיק לעשות בימי שלטונו. בכחול- מה שהושלם מתכניתו לאחר נפילתו)
המשימה שלהם היתה דחופה: כדי להכיל את האוכלוסייה הגדלה ואת אלה שייאלצו להיעקר מהמרכז על ידי השדרות והכיכרות החדשות, הם תיכננו להגדיל את מספר רבעי העיר משניים עשר לעשרים.
מיד לאחר כך, ובמשך 17 שנים, רובה של פאריס הפכה לאתר בנייה עצום. צווים נכתבו ופורסמו על דעת מספר קטן מאוד של מעורבים ולציבור לא ניתנה הזכות לערער עליהם.
בשנת 1854 החלו העובדים את השלב הראשון בתכנית: הריסת מאות מבנים ישנים וביתורה של העיר עם שמונים קילומטרים של דרכים חדשות, המחברים את הנקודות המרכזיות בה. הבניינים שנבנו לאורך השדרות אלה נדרשו להיות באותו גובה ובסגנון דומה, מחופים באבן בצבע קרם, על מנת ליצור את ה"חתימה" המתבקשת לשדרות פריז. רבים ביקרו את המתכננים על כך: ויקטור הוגו ציין פעם- "היה כמעט בלתי אפשרי להבחין מהו הבית שמולך: תיאטרון, חנות או ספרייה"…
כדי לחבר את העיר עם שאר צרפת, נפוליאון השלישי בנה שתי תחנות רכבת חדשות: גאר דה ליון ו-גאר דה נורד. הוא סיים את שיפוצו Les Halles, השוק הענק עם קירוי הברזל והזכוכית במרכז העיר, ויצר בעצם את הקניון הראשון של העיר. בין המבנים הרבים ששופצו והורחבו יש לציין את בית החולים Hotel-Dieu de Paris שהורחב ע"ח מבנים מתפוררים מימי הביניים באיל דה לה סיטה.
ציון דרך אדריכלי נוסף היה בית האופרה של פריז, (בתמונה. By Peter Rivera, via Wikimedia Commons ) התיאטרון הגדול ביותר בעולם לתקופתו, שתוכנן על ידי צארלס גרנייה. מספרים שכאשר יוגין הקיסרית (אשתו של נפוליון) ראתה את המודל של בית האופרה, וביקשה מהאדריכל לספר לה באיזה סגנון הוא נוצר, גרנייה אמר בפשטות, "נפוליאון השלישי…"
נפוליאון, נאמן לתפיסתו החדשנית בדבר איכות חיים, רצה לבנות פארקים וגנים חדשים לבילוי והרגעת הפריזאים חמי המזג, במיוחד בשכונות החדשות של העיר המורחבת. הפארקים החדשים תוכננו בהשראת הזיכרונות שלו מהפארקים בלונדון, במיוחד "הייד הפארק", בו טייל נפוליון בכרכרתו בזמן גלותו; אבל הוא רצה לבנות פארקים בקנה מידה הרבה יותר גדול.
בעבודה משותפת עם האוסמן וזאן-שארל אלפן, המהנדס שעמד בראש תכנון הטיילות והפארקים, הוא הניח תכנית לארבעה פארקים עיקריים בארבע רוחות השמיים של העיר. אלפי עובדים וגננים התחילו לחפור אגמים, מפלים, מדשאות ושטחי גינון, ערוגות פרחים ועצים. נבנו אפילו בקתות ומערות. כך נבראו יער בולון (1852-1858) ממערב לפריז: יער והנס (1860-1865) ממזרח; פארק דה בוט שומון (1865-1867) לכיוון צפון, ופרק מונסורי (1865-1878) לכיוון דרום.
בתמונה: Parc Montsouris אשר נבנה בגבולותיה הדרומיים של פריז, על חורבותיה של שכונת סלאמס ענקית. By Nicolas Halftermeyer (Own work) , via Wikimedia Commons
בנוסף לבניית ארבעת הפארקים גדולים, שופצו הפארקים הישנים יותר של העיר, כולל פארק מונסו, וגני לוקסמבורג שופצו וניטעו מחדש. כמו כן נוצרו כעשרים פארקים קטנים וגנים בשכונות, אשר תוכננו כמו גרסאות מוקטנות של אחיהם הגדולים יותר. הכוונה מאחורי תכניתו של נפוליאון הייתה שאף תושב לא יתגורר במרחק של יותר מעשר דקות מפארק כזה או אחר. הפארקים, להבדיל מהביקורת על הרחובות הרחבים, היו הצלחה מיידית.
על מנת להביא מים נקיים לעיר, המהנדס ההידראולי, אזן לגראנד, תכנן ובנה אמת מים חדשה שתוביל מים נקיים מנהר Vanne בחבל שמפניה, למאגר עצום חדש ליד פרק מונסורי העתידי. שתי יצירות אלה הגדילו את אספקת המים של פריז מ87,000 ל- 400,000 מ"ק מים ביום. הונחו מאות קילומטרים של צינורות לחלק את המים ברחבי העיר, ונבנתה רשת משנית, תוך שימוש במים פחות נקיים מנהר הסיין, לשטוף את הרחובות ולהשקות את הפארקים החדשים והגנים. כמו כן, מערכת הביוב נבנתה מחדש והותקנו קילומטרים של צינורות לחלוקת גז לאלפי פנסי רחוב חדשים.
כעשר שנים לאחר תחילת הפרוייקט, בסיום השלב השני שלו, החלו להתהוות הסדקים הראשונים בהנהגתו: אוסמן התחיל לספוג ביקורת גוברת והולכת על העלות הכוללת של הפרויקטים השונים. הערכות תקציב שגויות תרמו לכך: לעיתים התקציב תפח עד פי 2 לעומת התקציב המקורי, דבר שדילל מאוד את קופת המזומנים. תרמו לכך גם בעלי הנכסים בבניינים שהופקעו אשר למדו לתבוע תשלומים גבוהים בגין פינוי נכסיהם, לעתים תוך מצג שוא בו נכסיהם מכילים בתי מסחר פיקטיביים.
בתמונה: Boulevard Haussmann, רחוב בסגנון אוסמן- עם אבן בצבע קרם וחזיתות אחידות. By Thierry Bézecourt (Photo taken by Thierry Bézecourt) , via Wikimedia Commons
השלב השלישי של השיפוץ הוצע בשנת 1867 ואושר בשנת 1869, שלב זה עורר הרבה יותר התנגדות מהשלבים המוקדמים. היות ונפוליאון השלישי החליט על ליברליזציה באימפריה שלו ניתן פתחון פה הרבה יותר משמעותי לפרלמנט ולאופוזיציה. כדאי לציין כי הקיסר תמיד היה פחות פופולרי בפריז מאשר בשאר חבלי הארץ, והאופוזיציה הרפובליקנית בפרלמנט מיקדה את התקפותיה על אוסמן.
נפוליאון נכנע לבסוף לדרישות האופוזיציה ובינואר 1870 וביקש מאוסמן להתפטר. אוסמן סרב, והקיסר הדיחו ב -5 בינואר 1870. שמונה חודשים לאחר מכן, במהלך המלחמה הצרפתית-הגרמנית, נפוליאון השלישי נשבה על ידי הגרמנים, והאימפריה הצרפתית התרסקה.
ראוי לציין כי יורשו של האוסמן כמושל הסיינה מינו זאן-שארל אלפן (ראש מחלקת הפארקים של אוסמן), כיבד את מושגי היסוד של תכניתו. למרות הביקורת העזה על נפוליאון שלישי ואוסמן, מנהיגי הרפובליקה השלישית החדשה המשיכו וסיימו במשך השנים הבאות את הפרוייקט כולו (עד 1927).
כאן, בפאריס, בעודי מתהלך בין הסמטאות הציוריות, הרחובות ההומים והשדרות הרחבות, ניצבות הדוגמאות הטובות ביותר לתקופות המעניינות ביותר באדריכלות הצרפתית: התקופה הגותית, אדריכלות המאה ה-18והתקופה המודרנית, העכשיווית. אבל לכל הדוגמאות האלה היה צריך להכין היכל ראוי- סביבה שתכבד את המבנים ואת התושבים.
מהבחינה הזו, ובראייה היסטורית, עושה רושם שהצמד אוסמן-נפוליון היו המשפיעים ביותר על הארכיטקטוריה האורבנית של העיר הקסומה הזו, לדורותיה.
אי אפשר לסיים בלי להתייחס ולהשוות בין ההתחדשות האורבנית הרדיקלית הצרפתית לפני מאה וחמישים שנה, לבין מה שקורה היום בארץ. אמנם קצת קשה להשוות, כי בכל זאת, מצבה של שכונת רמת חן ברמת גן עדיין לא דומה לשואה האורבנית שהייתה קיימת בפריז של לאחר ימי הביניים, אבל ישנם קווים מקבילים לא מעטים בעיקר במובנים של יכולתה- או אי יכולתה- של המדינה לכפות שינויים אורבניים מרחיקי לכת על התושבים.
בתמונה: פינוי בינוי במתחם ישעיהו בקריית אונו. צילום: מתוך moch.gov.il
במציאות העכשווית בישראל ובמערב כולו נהוג לתת לאזרח ולארגונים המייצגים אותו זכויות מרחיקות לכת בקביעת אופיין של תכניות המתאר. יש לכך יתרונות רבים: הזכות להשפיע, הזכות לפיצוי והזכות להגנה על הסביבה, למול חסרון בולט אחד: אני לא יכול לתאר מצב בו המדינה כיום מצליחה לקדם פרוייקט כל כך גדול בפרק זמן כל כך קצר, כמו שעשה הרודן הצרפתי.
ארז מירב
עורך "אדריכלות ובניה בישראל"
יועץ לנושאי אדריכלות, תכנון ובניה
בעל הסטודיו "אדריכלות אחרת"
מדריכים נוספים
-
שילוב מאווררי תקרה בתכנון אדריכלי מודרני
-
בית חדש, עיצוב חדש: יצירת מרחב חדשני ומזמין
-
תקרה נמוכה: קומבינות במקום חזון
מקצוע האדריכלות סובל מדימוי נמוך בחברה של היום. עצוב לגלות שהמציאות חמורה אף יותר מהדימוי. מה קרה לחזון האדריכל כמוביל חברתי, ואיך הגיע לעיסוק בקומבינות של הוספת שטחים וסגירת מרפסות בניגוד לחוק?
-
שמש, אלימות ואדריכלות
המוטיבים העכשווים באדריכלות הישראלית מבוססים על שקיפות ופתיחות. האם גישה זו נכונה לתנאי האקלים החברתי והסביבתי? ואולי כדאי לאמץ מודלים אחרים, וותיקים יותר?