בית האופרה בסידני. ארכיטקט דני צעיר מחליט להחזיר לערים המודרניות, על שיכוני הבטון המרובעים והפונקציונליים שלהן, רומנטיקה "של פעם" עם תחכום חדשני; מונומנט של מעוף, דמיון והתלהבות.

[בית האופרה בסידני, יורן אוטסון, 1975]

הוא יוצר בית אופרה, אך לא בדגם "הרומאי" המקובל ברחבי אירופה. על פלטפורמה בנויה הבוקעת מתוך מימי הנמל הוא מציב בניין מוזר, מסתורי למראה, כמו-צדפי ענק הדחוסים זה לצד זה.

הממשלה האוסטרלית השמרנית לא יודעת איך "לאכול" את הבניין החדש, ומתרעמת על העיכובים בבניתו. ואמנם – העלויות הולכות ותופחות ויגיעו בסופו של דבר ל 102,000,000 דולרים; הבנייה תמשך 15 שנים עד לפתיחה ב 1975.

[בית האופרה בסידני, יורן אוטסון, 1975]

האדריכל (אוטסון) מפוטר, הדבר גורר ויכוחים, הפגנות, ובעקיפין גם תורם לחילופי השלטון. כיום, בית האופרה (שהחזיר כבר מזמן את ההשקעה בו מכספי תיירים) הפך למוקד המקרין יופי על כל סביבתו. יותר מזה לסמל של אוסטרליה, המזוהה עכשיו אתו ולא רק עם קנגרוים וקואלות.

גם בישראל ישנם מספר מבנים בולטים המוסיפים לה נופך מיוחד. באמצע נסיעת רכב שגרתית ממקום למקום בירושלים, העיניים העוברות על עשרות רחובות אנונימיים נתקלות לפתע בהיכל הספר.

[היכל הספר בירושלים, בארטוס וקיסלר, 1965]

בניין משונה דמוי כיפה. מעין גוף עדין, לבן ובוהק, "מפוסל" או "פיסולי". בין קירות שחורים היוצרים מתחם שמור, בולט הלובן של היכל הספר, יצירתם של בארטוס וקיסלר האמריקנים, שנחשבת לאבן יסוד באדריכלות בת זמננו בזכות היכולת לעטוף בחשיבה מודרנית ופורצת גבולות מבנה בעל משמעויות רוחניות, אותן אפרט. ההיכל מושך פתאום את תשומת הלב לעוברים לידו ומשפיע בלי משים קצת על מצב הרוח, על החוויה. ביקור בו בודאי ובודאי. הכניסה פנימה היא באמצעות מעבר תת קרקעי; מעבר זה מוליך אל מערה גדולה ואפלולית, שם מוצגות המגילות הגנוזות.

[פנים ההיכל: המערה הגדולה]

הכיפה הלבנה היא בצורת מכסות הכדים, בהם נשמרו המגילות – רעיון יוצא דופן. ההברקה בכך היא שהמראה מזכיר דווקא כיפה, כמו זו של מקדש דתי. בתוך הבניין על אווירתו "המערתית" מוקף המבקר במגילות, גרסתו הראשונה של התנ"ך, הפרוסות סביב סביב.

כך, האדם בנסיעתו השגרתית משנה במקצת את האווירה; מקבל צביטה קטנה מהיופי הפיסולי. המבקר זוכה לחוויה ייחודית. המעמיק באדריכלות של ההיכל יכול בכלל לשקוע בעולם של מחשבות; להפוך לרגע לארכיאולוגים כשהם מגלים את אחת התגליות החשובות של המאה מתחת לקרקע; להפוך לרגע לאיסיים שעולמם מורכב מבני חושך (הקירות השחורים) ואור (הכיפה הלבנה).

[פנים ההיכל: המעבר התת קרקעי- אווירה מהפנטת]

ויותר מזה – לחשוב על משמעות הבניין. שכן, קיסלר ובארטוס לא ראו בגילוי המגילות בסמיכות להקמת המדינה מקרה; הם רצו להעניק ביצירתם את החוויה של גלוי מחדש בישראל את התרבות העתיקה והיות מוקף בה, העבר כ"שורשים" שמתחת לקרקע עליה צומחת ישראל החדשה.

מאמר זה ידון על קצה המזלג בשאלות מהי אדריכלות, מה מייחד אותה כאמנות, ומדוע היא חשובה. הוא ידון בשאלת מקומה של האדריכלות בישראל. למרות המשקל הרב של תכנון אזורי ואדריכלות פנים, נתרכז הפעם באותם בניינים בולטים, מרשימים ו"נותני טון" – אך לאו דווקא ענקיים – כמו בית האופרה בסידני או היכל הספר בירושלים. נתן כמה דוגמאות ל"שפת האדריכלות" – מה "אומרים" המבנים ואת מה הם מקדשים, ונבחן באמצעותה שני פרוייקטים חדשים, יחסית, ומעוררי מחלוקת בארץ:
מהו מוזיאון הסובלנות הענק והמשונה למראה הצומח במרכז ירושלים? מהו הסוד של מגדל פיבקו ברמת גן המעורר תגובות עזות ומנוגדות?

[מוזיאון הגוגנהיים לאמנות מודרנית בבילבאו, ספרד, פרנק גרי, 1997]

אמנם בפעמים רבות אדריכלות אינה אלא תכנון בניין זול ופרקטי לצרכי המשתמש, שבו גם אם מתייחסים לגיבוש אופיו של הבניין והאסתטיקה שלו לאו דווקא שמים אותם במרכז. אולם אדריכלות יכולה להיות גם אמנות מלוטשת ונשגבת.

[תהליך התכנון והבנייה יצר מגוון אלמנטים ופינות מעניינות.]

אותם בעלי ממון פרטי ופרנסי ציבור לאורך כל ההסטוריה שהקצו משאבים אדירים לבניינים רבי הוד ממקדש האפרתנון באתונה, עד ארמון ורסאי ועד מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו, ספרד נתנו עדות לחשיבות המיוחסת לאדריכלות ציבורית טובה.

אין זה דבר ברור מאליו. האם יופי הוא מטרה חשובה דיה? האם בנייתו של בית אופרה היא סוגייה חשובה מספיק לצאת לרחובות ולהפגין עבורה? האם ראוי היה לפרנסי העיר בילבאו בספרד, עיר לה עניים משלה ובעיות משלה להשקיע במוזיאון מוזר ומפלצתי בגודלו הבנוי מטיטניום, אבן וזכוכית – סכום של כמליארד שקלים?

אז מהי אותה אמירה אליה התכוון פרנק לויד רייט, אותה "אומרים" הבניינים בשפת האדריכלות? התעקבנו כבר על "היכל הספר" של בארטוס וקיסלר. גם בבית בו מעלים את האופרות בסידני, "הצדפים" העולים מהמים מדברים – הם גורמים לנו לחשוב אולי על קול הים הבוקע מתוך צדפים או קונכיות, על שירת סירנות מיסטית.

צורתו של הצדף גם דומה מאוד לקמרון כמו אלו של כנסיות. בית האופרה הוא אכן מקדש או מונומנט – לא לכנסייה, לשלטון או לחייל האלמוני, כי אם ליצירתיות ופנטסיה, ומראהו המרהיב מזמין לחגוג את אלו.

בתי מגורים מסוג חדש: בית הדירות בוינה שבנה ב- 1986 האמן החזותי הונדרטווסר מדגים לא רק צבעוניות אלא גם את אמונתיו לגבי בנייה המחוברת לטבע: המנעות מקווים ישרים וגגות מכוסים ביער טבעי.

הבית הפרטי של האדריכל פיליפ גונסון בניו קיינן, ארה"ב (1949) גם הוא מחבר את הדיירים לטבע ע"י השימוש בזכוכית. היער מסביב נמצא גם הוא בבעלותו של גונסון וחומה המקיפה את היער מהווה מהווה למעשה את הקיר החיצוני של הבית.

קסמה של הקתדרלה של ברזיליה, נימאייר, 1964, טמון במיוחד באדריכלות הפנים שלה, היוצרת תחושת חלל פתוח באמצעות הויטראזים, תוך קיום אווירה פנימית מכושפת.

המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט, הוליין, 1991]
המבנה מדגים שימוש בקווים ופרספקטיבות, ביחד עם עיצוב פשוט ונקי ליצירת דינמיות או "תנועתיות".

דת בלבוש מודרני: כנסיית הנוטר-דם-דו הו של לה קורבוזייה ברונשאמפ שבצרפת (1956) מסמלת בצורת פטריה את הקשר האורגני של הכנסייה לכפר ולחיי התושבים.

היא מדגימה – במיוחד בגג, כמו היכל הספר, את היופי של הבטון, שניתן כמו בפלסטלינה לעשות אתו כמעט הכל.

זו גם הבעייה – למי אינו מתעניין באסטתיקה אין קושי לבנות ממנו זוועות ארכיטקטוניות.

[הפארתנון, מקדש האלה אתנה, אתונה, 432 לפנה]

האדריכלות האירופאית מתחילה עם היוונים, ששכללו ושכללו את המפעל המפואר של הבנייה במשך מאות שנים. האפרתנון באתונה הוא הסמל המוכר של מפעל זה, וכונה "הבניין המושלם". הרבה חשיבה הושקעה בו כדי ליצור את המראה המרשים רב ההוד שלו, שהוא בו באותו הזמן קליל ודינמי – כלומר לא כבד או מגושם כמו בניינים רבי הוד אחרים.

הבניין מבוסס על אילוזיות, ולמעשה הקווים בעלי המראה הישר הם עקומים ושונים בגודלם כדי ליצור בעזרת משחקי פרספקטיבה את האפקט שנותן מקדש זה. הרומאים שאמצו את תרבות יוון לקחו את המודלים שלה יעלו אותם ו"ניפחו" אותם באמצעות הקשת והבטון (בגרסתו המוקדמת) שאפשרו להם בנייה בקנה מידה אדיר.

הסגנון המשיך להשפיע גם בימי הביניים, שם עמד לצדו גם (החל מהמאה ה-12) הסגנון הגותי המופלא, אולם מתקופת הרנסנס והלאה חרטו האירופאים יותר מתמיד את הסגנון היווני-רומי על נס ודגל והמשיכו אותו בוריאציות שונות.

מבנים במסורת רומאית, על עמודיהם המלאים עם כותרותיהם המפוסלות, הקווים הישרים והשיש, מתאפיינים בגדלות ומעין הירואיות, החל ממבני דת ושלטון, על למבני תרבות ואפילו בתים פרטיים. למרות יתרונותיו, יצר סגנון זה אחידות מסויימת, וההירואיות הזו – המייצגת שלמות כמו-דתית, הפכה גם לעיתים לבומבסטיות.

בודפשט:

• בית האופרה
• המוזיאון לאמנויות

מסיבה זו ואחרות, ובזכות טכנולוגיות חדשניות, החלו אדריכלי המאה ה-20 להתנתק ממורשת העבר היוונית-רומית שקפאה על שמריה. ראשית החלו המודרניסטים לבנות בניינים שהאידאל שלהם הוא פונקציונליות, בנייה זולה לכולם, ופחות יומרות. הבניינים שלהם – בהשפעה רבה של האדריכלות היפנית, מתאפיינים בפשטות, נקיון וסדר גאומטרי.

רבים מהם מפארים את הקדמה המודרנית– התעשייה, הכלכלה והטכנולוגיה שאמורות היו להביא גאולה למין האנושי. בסגנון זה הכוונה לגורדי שחקים וגם לשיכונים החדשים – רב הבנייה הנמצאת סביבנו כיום.

עם תחילת ההפתכחות מקדמה וטכנולוגיה, וכן בשל החד גוניות שנבעה מהפשטות והפונקציונליות של המודרניזם, התפצלה האדריכלות לכמה כוונים, או אסכולות: ממשיכיו הישרים של המודרניזם נקראים כיום "סגנון ההייטק", ומפארים – לעיתים בתחכום רב – את הטכנולוגיה של תקופתינו.

הייטק מפואר : בנק אוף ציינה, הונג קונג, מינג פיי, 1990- נישא, תעשייתי, קר ומרהיב עין בו זמנית.

הנשיונל קומרשיאל בנק בגדה, סעודיה, הונשפט, 1983- הייטק עם קשר לעבר בצורניות המזכירה לנו מסורת מוסלמית.

דה קונסטרוקטיביזם – מרכז לאמנות בסינסינטי, ארה"ב, זחה חדיד, 2003. אלמנטים כמו קוביות, עמודים, קירות, ואפילו צנרת – כמו במרכז פומפידו בפריס – יכולים "לצאת מההקשר" ולקבל שימוש חדש ומפתיע.

הפוסט-מודרניסטים והדה-קונסטרוקטיביסטים לעומתם, סגנונות מובילים בימים אלו, רצו לשמור על קשר עם העבר אך לוותר על האידאלים והמשמעויות ההירואיות שלו.

הם לקחו צורות ורעיונות מהעבר, אבל "הוציאו אותם מהקשרם" כדי ליצור בניין שמתעסק לא במסרים או אידאלים אלא רק בעצמו. תחת דגל זה, הם בחנו פרספטקיבות חדשות לבניין ובחנו ושחקו עם התפיסות המסורתיות של מסה, חלל, גודל, פונקציונאליות וכו.

אקספרסיוניזם מודרני – התיאטרו דל מונדו, אלדו רוסי, ונציה, 1979. אבסרטקטציה של מבני העבר כפירוש חדש של רוחו. שילוב מבריק של בניין בסביבתו ע"י הדיאלוג בין המבנה ובין הכנסייה שלידו יוצר אדריכלות – ורוחניות – הספוגה בהומור ושמחת חיים.

סגנון נוסף המתקיים כיום הוא האקספרסיוניזם המודרני, ממשיכו של גאודי מהמאה ה-19 (הגדרות אלו הם שרירותיות יחסית ותכופות חופפות, שכן גם הסגנונות האחרים יכולים, כפי שניתן לראות, להיות מאוד אקספרסיביים). האקספרסיוניזם המודרני כולל את הבניינים שנועדו לתת הבעה רבה בכלים חדשים ומפתיעים, ומחזיר באיזהשהו מקום את החיפוש האדריכלי אחר משמעות, שלמות והרמוניה.
במלים אחרות, הוא משיב את החיפוש הרוחני (דתי וחילוני) לאדריכלות. בסגנון ניתן לכלול את בית האופרה של סידני והגוגגנהיים של בילבאו, וגם בניינים נוספים, למשל התיאטרו דל מונדו, "הנושף" חיים ושמחה ברוח העבר.

מבנים כמו אלו שנזכרו משתמשים בגורם ההפתעה של אדריכלות חדשנית ובאפשרויות שלא היו קיימות בעבר בשל ההתפתחות הטכנולוגית כדי ליצור מבנים מקוריים, אינדיווידואלים לגמרי, שיר לדמיון ותעוזה של היחיד, להתלהבות ולמגוון הרחב של אפשרויות העומד בפני כל אחד מאיתנו ליצור ולבטא עולם עשיר וייחודי. ואם יש לבחור בתחליף מודרני לדת, הרי שאינדיווידולית ובטוי יצירתי ומקורי (לצד אנושיות ואחריות חברתית) נראים, לי לפחות, כאפשרות ההולמת ביותר.

מוזיאון הסובלנות בירושלים

אבן הפינה כבר הונחה ליצירתו של פרנק גרי, אדריכל הגוגנהיים בבילבאו לבניית מוזיאון הסובלנות ב"כיכר החתולות" בואך נחלת שבעה, ירושלים. הבניין, פרוייקט ביוזמת מרכז ויזנטל שבנה מבנה דומה בלוס אנגלס, אמור לקדם את רעיון הסובלנות ע"י תערוכות, וכן לכלול תיאטרון, מרכז כינוסים, מרכז חינוכי וספריה.

[מוזיאון הסובלנות, ירושלים- סימולציית חוץ]

הוא מיוחד בשל החדשנות של המבנה יוצא הדופן, המלווה גם בעלות גבוהה – להזכירכם שמבנים כאלו מחזירים בסופו של דבר את ההשקעה. עלותו המתוכננת (מתרומות) היא כ 150 מליון דולר (באדריכלות בגדר המקובל הוא שעלות סופית מסתכמת בפי שניים ואף יותר מהמתוכנן, בשל אילוצים בלתי צפויים).

[מוזיאון הסובלנות, ירושלים- סימולציית פנים: אולם הקונצרטים]

המבנה מעורר התנגדויות רבות. סיבה אחת לכך היא מכשול בפני האדריכלות המודרנית ככלל – מבנים חדשים ושונים העומדים בניגוד לסביבתם מעוררים בדרך כלל התנגדות בתחילה. דוגמה "קלאסית" היא מגדל אייפל, שהיה בהקמתו ב 1889 אבי המבנים הגבוהים. הרעיון של הקמת קונסטרוקציית פלדה בגובה 300 מטר בלבה של פריס הקלאסית הניב התנגדויות שניתן להבין אותן. אולם, כיום המגדל הוא כמובן חלק אינטגרלי וסמל של העיר. אופיו המודרני והשונה דווקא מוסיף להטרוגניות של פריס ואף מבליט את חלקיה האחרים, הישנים יותר.

גם בניינים אחרים שהיום נראים אינטגרליים היו בזמנם חדשים ופורצי דרך, למשל הימק"א או מלון המלך דוד שנבנו בירושלים בשנות ה 30. יש משהו מלהיב במיוחד בהקמת מבנה מרשים וחדשני בירושלים, עיר שמי שחי בה ואוהב אותה (עד לא מזמן מדובר היה גם בי) מרגיש למרבה הצער את הירידה ברמת האנרגיה והרוח התוססת בה "לטובת" אווירה של הזנחה וייאוש בעקבות בעיותיה הבטחוניות, חברתיות וכלכליות. מבנה חדש יכול לתרום להפחת רוח חדשה ומעוררת וגם לביטוי חילוני ומודרני בעיר.

אולם – וזו סיבה נוספת להתנגדות – נראה שתושבי העיר והארץ לא שותפו ממש בתהליך זה שבו נוטעים להם את המוזיאון וממש במרכז העניינים. במשך זמן רב תוכניות הבנייה לא פורסמו כלל, וגם היום אין להן נגישות רבה. בחינה של התוכניות מגלה, לפחות לטעמי האישי, פוטנציאל רב שיש אולם לעבד אותו עוד רעיונית ואסטתית. חבל יהיה להשקיע כל כך הרבה ולהשאיר לדורות הבאים פחות מאשר את המבנה המוצלח ביותר האפשרי.

מגדל פיבקו

בשטח שהוקצה ע"י עיריית רמת גן, התבקש האדריכל אילן פיבקו ליצור בניין שייצג את העיר ורוחה. למרות שלא מדובר פה בבנייה ציבורית אמיתית – זהו מגדל דירות, הרי שלמבנה זה משמעות ציבורית הן מטבע ההזמנה האמור של עיריית רמת גן, הן בשל המיקום המרכזי מעל מחלף ההלכה באיילון והן בשל האמירה האמנותית וחברתית שביסודו שידונו בהמשך. כל אלו הופכים אותו לנושא שיחה, כאשר הבניין מעורר תגובות רגשיות ועזות יחסית – יש האוהבים אותו ויש השונאים אותו.

המתנגדים טוענים כי הוא "מוזר"; אולם, זה חלק ממה שהבניין מנסה לאמר. ראשית, אם צריך למקם את הבניין מבחינה הסטורית ברור כי הוא "אולטרא" מודרני. מגדל ריבועי מזכוכית המוקף שבכת פלדה – אנחנו כבר יודעים לשייך מייד את החומרים האלו עם בנייה עתידנית, כזו "של המאה ה-21", גורדי השחקים.

הבניין גם עומד אל מול מתחם גורדי השחקים (היחיד) של ישראל – מתחם בורסת היהלומים, ולמיקום זה חשיבות רבה כיוון שהוא יוצר מין דיאלוג אתם. הכוונה היא שהמתבונן רואה מייד שמגדל פיבקו משתייך למתחם מודרני זה, אלא שהוא גם שונה ומתבדל מ"שכניו". ראשית, הוא נמוך מהם; בניגוד לבניינים הגבוהים, המסמלים בד"כ את העצמה של הכלכלה והתאגידים הגדולים (למשל, של תעשיית היהלומים הישראלית) ומגמדים את האדם, פיבקו הוא בן 16 קומות בלבד. זהו סדר גודל אנושי יותר ועל כן בנייה הומניסטית; היא מראה שהעתיד או המאה ה-21 יכולה להיות בגובה העיניים.

[מגדל פיבקו, רמת גן. בלילה הוא בשיאו, מואר בכחול ובזהב.]

אולם, מה שמייחד את הבניין יותר מכל זה השילוב בין שני הפנים המנוגדים שלו. בנייני זכוכית, ופלדה, כאותם גורדי השחקים המפארים את הכלכלה, משדרים סדר, רציונליות. זוהי קדמה המבוססת על תעשייה וטכנולוגיה. למגדל פיבקו בניגוד גמור יש חזות "מוזרה", או במלים אחרות – פנטסטית ועטופת מסתורין; יש כאלו שהוא מזכיר להם חללית, לאחרים מין ארמון מ"אלף לילה ולילה".

מכאן שהאמירה המתקבלת היא שהעתיד הוא לא רק בגובה העיניים, אלא גם דמיוני ומסתורי, כי הוא שייך לא לטכנולוגיה אלא לרעיונות היצירתיים והמטורפים של האדם. כשהוא עומד מול גורדי השחקים הגבוהים ממנו בהרבה, הוא "אומר" להם בלא מעט חוצפה שמה שחשוב זה לא רק הכסף והטכנולוגיה, אלא האופי והתוכן. ובאיזה חסכון ודיוק הוא מעביר את החוויה הזו! לא רק סופר-מודרניות ב 16 קומות בלבד, אלא גם הבעה ייחודית ועזה מלא יותר מריבוע זכוכית ובטון ושכבת פלדה "מפוסלת".