מקורות רטיבות אפשריים במבנה:

א. מי גשמים החודרים דרך המעטפת החיצונית של המבנה (קירות, רצפה וגג).
ב. דליפות מצנרת המותקנת בקירות, או מתחת לרצפות (ביוב, דלוחין, מים וניקוז).
ג. מים הכלואים מתחת לרצפת המבנה בשל תהליכי הבניה (חול רטוב מתחת לרצפה), או בהיעדר ניקוז תקין. המים הכלואים עולים בכוח הנימיות בתחתית הקירות (עליה קפילרית).
ד. מעבר מים מחדרי רחצה לחלקי מבנה עקב היעדר אטימה ברצפות החדרים הרטובים.
ה. התעבות (קונדנסציה), הגורמת להיווצרות טיפות מים על מקומות קרים עם טמפרטורה הנמוכה מ"נקודת הטל".
ו. מי תהום הנמצאים במגע עם רצפת קומת הקרקע.

מנגנוני חדירת רטיבות דרך המעטפת חיצונית:

א. חדירה ישירה של מי גשמים עקב איטום לקוי של קירות החוץ.
ב. חדירת מי גשמים דרך סדקים ותפרים בשילוב עם פעולת זרמי אויר וכוחות קפילריים.
ג. ספיגת רטיבות דרך חומרים נקבוביים במעטפת החוץ בכוח הנימיות.
ד. חדירת רטיבות דרך פתחי חוץ ותפרי התפשטות.

האמצעים אותם יש לנקוט הנם תכנוניים, ומעשיים, להלן:

• תכנון המבנה: תכנון המתחשב בכיווני הרוחות והגשם, כולל התייחסות למיקום דלתות חיצוניות וחלונות, וכן תכנון קירוי חיצוני להסטת מי הגשמים.
• תכנון פתחי חוץ ומוצרי אלומיניום: תכנון נבון של חלונות, דלתות חוץ, פתחים, תפרים וחריצים. יש להקפיד על התכנון והביצוע, באופן שיאפשר ניקוז נכון והפחתה של לחצי מים ואדים.
• הגנה על קירות החוץ מזרימת מים: הפחתת חדירת מים מהמעטפת עקב צמצום כמויות המים הניגרות על קירות החוץ. ההגנה על הקירות תתבצע באמצעות תכנון וביצוע כרכובים וגגונים, להסטת מי הגשמים מהקירות.
• בחירת חומרי איטום מתאימים לצורך קבלת משטחים אטומים למעבר מים לאורך זמן, בנוסף יש לתכנן אפשרות נוחה לחידוש איטום שהתבלה.
• איטום המעטפת החיצונית: איטום המשטחים דרכם צפויה חדירת מים (רצפות, קירות וגגות), תוך שימוש בחומרים עמידים בפני בליה לאורך זמן, עקב חשיפתם לתנאי אקלים.
• בידוד תרמי: תכנון נכון של המעטפת החיצונית באופן שימנע היווצרות נקודות תורפה ואזורים דקים מדי, שאינם ניתנים לבידוד (גשרי קור)- עליהם מתרחש תהליך העיבוי.
• תכנון צנרת: תכנון מושכל של מיקום הצנרת, באופן שיאפשר ניקוז מים דולפים מבלי לגרום נזק.
• הקפדה על מיקומם של מכלי מים במבנה, באופן שיאפשר איטום נוח ואיתור תקלות.
• ניקוז הגג: ניקוז מהיר של גגות באמצעות שיפועים חזקים ומוצאי מים פשוטים.
• הימנעות ממצבים המועדים (לדוגמא: עץ המשיר עליו) לסתימות והצפות גגות, על מנת לעצור חדירת רטיבות לתקרות הדירות העליונות.
• ניקוז ואיטום יסודות: פעולה זו חשובה במיוחד בדירות קרקע. תפקידה למנוע היווצרות לחץ מים הידרוסטטי על קירות תת קרקעיים ועליה קפילרית של רטיבות כלפי הדירה.
• ניקוז סביבת הבניין: פעולה זו נועדה להרחיק מים הזורמים על מעטפת הבניין. מדובר במים היורדים מהגגות, נקווים לשלוליות בסמוך לקירות החוץ, מחלחלים ומוצאים את דרכם אל חלל המבנה צמוד הקרקע.
• הפרדת רצפה מהקרקע: ההפרדה של רצפת קומה תחתונה מהקרקע מבוצעת באמצעות התקנת חציצה אוטמת. פעולה זו הכרחית על מנת למנוע מעבר רטיבות לרצפת דירה הצמודה לקרקע טבעית.

הדבקה מלאה לתשתית על ידי ריתוך:

בשיטה זו מרתכים, בעזרת להבת גז, את פני היריעה התחתונים לפני הצמדתם לתשתית. תחילה פורשים את היריעה, ללא חימום ואחר כך מגלגלים אותה בחזרה (יש יריעות שתוך כדי הגלגול חזרה מסירים מהן שכבת פוליאתילן דקה שהגנה על הביטומן). עתה מתחילים בחימום והמסה בתנועות איטיות לרוחב הגליל, ובגלגול החלק שהומס תוך הידוקו למצע. המצע שכוסה, עוד קודם לכן, במריחת יסוד- מתלכד עם היריעה, כך שאין אפשרות להזיז או לתקן את פרישת היריעה.

ישנן יריעות עליהן מוטבעות בליטות הנמסות כאשר החימום מגיע לדרגה הרצויה וכך מובטחת ההדבקה ברגע המתאים. ביטול הצורך בחימום מוקדם של חומר ביטומני באתר מהווה יתרון גדול: מתבטלות מגבלות בעייתיות כגון הגשת החומר החם לשטח הנאטם, תלות בטמפרטורה ומשך זמן החימום. מגבלות כאלו מכבידות ביותר בשימוש בשיטות איטום ביטומני במריחה.

הדבקה מלאה לתשתית בביטומן חם: בשיטה זו שופכים ביטומן חם על כל השטח, ומגלגלים את היריעה תוך כדי לחיצתה ודחיפתה קדימה.
יתרונה של שיטה זו הנו בידיעה שהיריעה מונחת על ביטומן נוזלי בכל שטחה, בזמן שהמסה בעזרת להבת גז מחייבת מיומנות וסבלנות. חסרונה של השיטה – בצורך לחמם ביטומן ליד המבנה, ולהעלותו במצב חם לגג.

הנחה חופשית של יריעות: שיטה זו אינה מומלצת ובעקרון אינה מיושמת. גם בהנחה חופשית של יריעות ביטומניות מוכנות יש להדביקן להיקף הגג ולהדביקן זו לזו. ההדבקה ההדדית יכולה להיעשות מלמעלה, על ידי הרמת השוליים, חימום ולחיצה. על מנת להבטיח הדבקת השוליים, רצוי להגיע למצב שבו ביטומן מומס יגלוש החוצה לכל אורך התפר, בזמן הלחיצה ההדדית.

בשיטת היריעות המונחות חופשית ניתן לשלב גם "נשמים". הללו משמשים כארובות אוורור, לשחרור לחצי אדים שעלולים להיווצר מתחת ליריעה ולגרום להתנפחות והתרוממות. מאחר שמתחת ליריעה קיים חלל רציף, מסתפקים ב"נשם" לכל 50 מ"ר ואפילו ליותר מכך.
ההנחה החופשית מצטיינת בישום מהיר ובלתי תלוי במזג האוויר. גם אם נלכדת רטיבות – היא יכולה להשתחרר לאחר מכן. חסרונה בקושי לאיתור כשלים באיטום.

עיבוד מוצאי המרזבים: מוצאי המרזבים חייבים לאפשר קליטת המים מפני הגג במהירות ומבלי להיסתם. סביבת מוצא המים היא מקום מועד, עקב מפגש סוגי חומרים שונים והסיכון של פגם באטימות שביניהם.
פרט מוצא המרזב שונה בהתאם למיקומו: במוצא אנכי – רצוי להתקין את המרזב בבטון עוד לפני היציקה, כדי להבטיח בטון צפוף מסביבו ולמנוע יצירת סדק בין בטון חדש לישן. במידה ומבטנים את המרזב לאחר היציקה, יש להשתמש בדייס צמנט המונע התכווצות (מלט צמנטי מתפשט).

כדי להקשות על חדירת מים בין המרזב לבטון, מתקינים טבעת חרושתית לשיפור ההיאחזות בבטון ולהארכת נתיב חילחול המים. באזור המוצא מגדילים את שיפועי הבטון ל % 5 לפחות, ובהתאם לכך קובעים את מפלס פני צינור המרזב.
על מנת למנוע סתימת מוצא המרזב מן הסחף המתרכז סביבו, יש להתקין כיפת רשת מגולוונת (הקרויה ברדס) ומסננת חצץ. יש להתקין מרזב שקוטרו "4 לפחות.

במוצא צידי יש להקפיד על קביעת מפלס תחתית הצינור עוד בשעת היציקה. מפלס זה אינו ניתן להתאמה לאחר מכן, וחשוב שלא יהיה גבוה ממפלס האיטום בנקודתו הנמוכה ביותר. מוצא הניקוז ממשטח מרוצף, חייב לקלוט את המים הן ממשטח הריצוף והן ממשטח האיטום שמתחתיו- "ניקוז כפול". קיימת אפשרות למוצא משותף נמוך או ליציאות נפרדות בכל גובה. ליציאה הנפרדת הנמוכה קיימים אביזרים מוכנים.

גמר שכבות האיטום בקירות היקפיים: מפגש של שכבת האיטום עם משטחים אנכיים כגון קירות, מעקות, כרכובים, צינורות הגבהות וכדומה- מתאפיין בזרימת מים מסיבית ומועד לכשלים וחדירת מים.
האמצעים הרצויים למטרה זו הם:

א. הגדלת השיפוע המשטח האופקי ל % 5 (ואפילו % 10) ליד הקירות.
ב. יצירת פינה מעוגלת, הקרויה מעגילה (רולקה).
ג. יצירת שקע בקיר האנכי, כדי שמרבית המים הזורמים לא יעבור על פני קצה שכבת האיטום אלא מלפניו (אף מים).
ד. הרמת שכבת האיטום מעל לפני המשטח האנכי בשיעור 15 סמ לפחות.
ה. הדבקה מלאה ורצופה בקו סיום שכבת האיטום, או הגנת קו זה על ידי פרופיל מתכת לחוץ, או החדרת שכבת האיטום, לכל אורכה, בחריץ שהוכן מראש.
ו. אם האיטום נעשה ביריעות – יש להכפיל את היריעה לאורך זווית המפגש ("איטום כפול").
ז. אם צפויה סדיקה (כמו בבניה טרומית)- יש להפריד בין בטון השיפועים, לבין הקיר ההיקפי, כדי להבטיח שהסדיקה תתרחש לאורך המעקה ממש.
ח. יש להלבין גם את האיטום האנכי.

הגבהות וצינורות בולטים מן הגג: כאשר יש צורך בהצבת מתקנים, או הבלטת צינורות מהגג, יש להכין עבורם הגבהות- רצוי מבטון. רגלי המתקנים יוצבו על ההגבהות כדי למנוע פגיעה באיטום. צינורות יש לעטוף בחומר האיטום מעל ולהדק מסביב לצינור, באופן שיצור "צווארון" שיבטיח זרימת המים מעל לאיטום.

איטום תפרי התפשטות בגג: האיטום הרגיל אינו מסוגל לעמוד בדפורמציות המאפיינות את תפרי ההתפשטות. לפיכך התכנון חייב להתייחס לתנועת המבנה, משני צדדי התפר, מבלי לגרום לנזקים בתפר או בחומרים שמשני צדדיו.
האמצעים שיש לנקוט לאיטום תפרים הם כדלקמן:

א. אין לאפשר זרימת מים לאורך התפר עצמו. שיפועי הניקוז יתוכננו כך שהמים יורחקו משני צדדי התפר במהירות. אזור התפר יהיה גבוה מסביבתו לכל אורכו.
ב. אם ניתן לבצע הגבהה – יש לעשותה מכל צד של התפר, ולהקפיד על הכללים של גימור האיטום בקירות היקפיים.
ג. את שכבות האיטום יש להמשיך עד מתחת לכיסוי התפר.
ד. מעל לתפר יש להתקין הגנת סיכוך מפח, מבטון או מחומר קשיח אחר שיאפשר תנועה לצדדי התפר ללא גרימת נזקים.
ה. כאשר לא ניתן לבצע הגבהות מצדדי התפר (ובעיקר כשהגג מרוצף), יש להגביה את שפות התפר ככל שניתן, לכסותו ביריעה גמישה במיוחד, בנוסף יש להתקין זויתני מגן צמודים לבטון משני צדדיו.
ו. את הרווח שבתפר עצמו יש לאטום בחומרים גמישים ביותר כדוגמת "סיקה פלקס".