תופעה מוכרת בשוק הנדל"ן בישראל היא תופעת "שטחי ההפקר" – שטחי מקרקעין שאת השלמת תכנון ייעודם הסופי ואישורו נמנעת הרשות המקומית מלהשלים במהלך שנים ארוכות.

כאשר זה קורה, נותרים בעלי הקרקע חסרי אונים ואובדי עצות, כאשר במהלך שנים (לעיתים עשרות רבות של שנים) עומדת הקרקע כ"אבן שאין לה הופכין" ללא אפשרות פיתוח וניצול של ממש. כך נותרים בעלי הקרקע כ"בני ערובה" בידי הרשות המקומית, כשבידיהם קרקע חסרת ערך אמיתי (או בעלת ערך נמוך ביחס לפוטנציאל), עד אשר תואיל העירייה להשלים תכנונה.

במקרה שהיה נידון, במסגרת ערעור, עניינם של בעלי מקרקעין ב"כיכר המדינה" בתל-אביב. במסגרת אותו הליך נידון גורלה של תביעה אזרחית כנגד העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב התרשלותן בכך שלא סיימו את הליכי התכנון במקרקעי התובעת.

הערעור נידון לאחר שבית-המשפט המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי שיקולי מדיניות משפטית, מצדיקים אי-הכרה בקיומה של חובת זהירות בין רשויות התכנון והבנייה לבין בעלי מקרקעין, ביחס להתארכות תקופת התכנון.

באותו מקרה נמנעה העירייה משנת 1969 מהשלמת תכנון חלקו הפנימי של "כיכר המדינה" וזאת בשל כוונתה כוונת העירייה לגבש תוכנית אחרת שתעשה בשטחים שימוש לטובת תושבי העיר ("שטח ציבורי פתוח") – כוונה שלא הגיעה לשלבי מימוש מעולם.

ההלכה בנושא סוכמה, על-ידי אהרון ברק, בדברים הבאים: "בשורה ארוכה של פסקי-דין עקביים קבע בית-משפט זה, כי רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו".

בית-המשפט העליון אף התייחס למצב בו הסתירה בין התוכנית הקיימת לזו המופקדת רבה כל כך, עד שמתן היתר הופך לבלתי אפשרי.