באוניברסיטאות של היום מלמדים, ובצדק, שיש לרכוש השכלה רחבה ככל האפשר, שיש להבין ולהתמצא בהרבה תחומים. בארגון, יחסי אנוש, ראייה רב־מערכתית, להקפיד על החוק ומעל לכל להיות אדם אמיתי וישר עם חזון מציאותי. נכון, העסק מורכב ומושפע מאנרגיות רבות ושונות. הבעיה היא שהאדריכל העכשווי, בעל המשרד הקטן והבינוני הוא אדריכל צר ראייה, הרואה הכול במישור אחד ללא עדיפויות ברורות. בעולמו אין מקום לשיפוט איכותי, אין תהליך של בחירות, הכול מתנהל בשפה של מנהלי עסקים, אין גיבורי תרבות או תרבות אותנטית, אין מטרות איכותיות לכלל. לכן, אין הוא מסוגל לתכנן ולעצב כפי שרצוי ולמען כולם.

רוב בעלי המשרדים הקטנים הפכו למנהלים נוירוטיים, אגרסיביים יותר או פחות ואינדיבידואלים שמתייחסים לאחר בזלזול בלתי נסבל. את עבודתו התכנונית, זאת שמעצבת את השטחים שבהם כולנו חיים, הוא לא מסוגל לנתח, לבדוק מראש, להציע קונספט ארכיטקטוני, ולבסוף להוציא לפועל. הסיפוק המקצועי לא נמצא כמעט. לא משנה האיכות, העיקר להוציא ניירת והרבה קווים ומידות. ואם יש רגעי סיפוק נדירים, בעל המשרד הקטן לוקח אותם לעצמו, לא נותן מחמאה או קרדיט לעובדיו – או לשאר היועצים שעובדים איתו.

יש מספר סיבות למצב הזה. ראשית, בעיני הציבור אדריכלות היא מקצוע שלא התקדם הרבה מבחינה טכנולוגית, זה לא היי־טק, יש אף אומרים שזה Low-Tech. כל אדם שיודע לקנות אסלה ולבחור צבע לקרמיקה במטבח חושב שהוא אדריכל, וכך גם מתייחסים בחוץ לאדריכל הקטן שלא מגן על עצמו ועובדיו, שלא שומר על כבודו. בעיקר נותנים את ההרגשה הזו בעלי הממון. הם חושבים שהם מבינים הכול ולכן הם גם שולטים באדריכל הקטן שהופך לשבשבת של היזם. מסתובב לפי כיוון מצב הרוח של היזם. בהמשך טבעי, האדריכל מוציא את כל עצביו ולחציו, על עובדיו המודאגים ליום המחרת.

ראיתי לא מזמן אדריכל צעיר, כחומר ביד היוצר, שרק סיים את לימודיו. בעל המשרד קלקל אותו, הרס את העתיד שלו. ייקח לו שנים להשתחרר מהרעל שהזריק למוחו בעל המשרד חסר הדמיון. זה האחרון הוביל אותו לתכנן משהו גרוע וחסר רעיון, וזאת בכדי להשביע את תאבונו של היזם, שהמתין ליד דלת הכניסה לתשובות מיידיות.

בחלק מהמשרדים הקטנים עדיין לא הבינו את חשיבותה של היכולת לשתף אחרים ולעבוד בצוות. הם עובדים ללא מחשבה קונספטואלית, ללא פרגון והבנה יסודית של התכנון. לא מוצאים לנחוץ לבקר במגרש שעליו ייבנה המבנה, לנתח את המקום ואולי להבין משהו מהשכבות ההיסטוריות והעתידיות של המרחב, לבדוק את כיווני השמש וזרימת האוויר. חבריי האדריכלים אומרים כי לבעלי משרדים רבים, בעיקר לקטנים והבינוניים שבהם, אין מושג בתכנון; הם אונסים את הסביבה על ידי תכנון לקוי המתבצע במהירות. יכולתם לנהל אנשים ברוגע ובנינוחות מבלי לדרוס אותם, שואפת לאפס.

כל זה נופל על כתפיו של האדם שעובד כל חייו בכדי לרכוש דירה בתוך יער של דירות דומות ומשוכפלות, ואינו יודע שהוא חייל (קטן) במשחק גדול. הזלזול במי שנמצא מחוץ למעגל הקרוב ביותר הוא גדול.

[אגף וואהל באוניברסיטת בר אילן, בתכנונו של דניאל ליבסקינד. צילום: יוסי מטלון.]

יכול להיות שהמציאות של העוסקים באדריכלות לא שונה מהמציאות הנוכחת בחייהם של אחרים העובדים מול יזמים או כסף גדול, כמו עורכי דין, בנקאים בכירים, קבלנים שונים ואפילו אנשי ציבור מסוימים. רוב הנל דואגים לכסא מרופד וכיס נפוח, אשר באים על חשבון האדם – האזרח הפשוט שאינו מקורב.

יש המצדיקים את האי־אכפתיות בזה שקשה לחיות ממשכורת ממוצעת. בעלי משרדים מעסיקים אדריכלים והנדסאים בשכר שהוא פחות מהמשכורת הממוצעת. ההשוואה לבעלי מקצוע אחרים, מכשירה מעשים שנעשים בכוונה תחילה, שלא בתום לב ושמגובים באתיקה פגומה.

בשנה הראשונה שלי בבית הספר לאדריכלות, אמר לי אחד הפרופסורים בביטחון רב, כי כדי להצליח כאדריכל צריך רק שני דברים: צריך חברים עשירים, בכדי שתוכל לבזבז את כספם. ורצוי שגם אתה תהיה עשיר, כי מאדריכלות רק שורדים, לא מתעשרים. אז, לפני שנים, לא רציתי להאמין, פשוט סירבתי לקבל את העובדות כמו שהוא תאר אותן, היום אני יודע שהוא צדק. כבר שנים רבות ברור לי כי בכדי לקבל פרויקט, לא צריך כישרון או כישורים – עדיף שיהיו קשרים מתאימים. שוב, אני מכליל, ומדבר בעיקר על המשרדים הבינוניים והקטנים המשכירים את שירותיהם (בדרך כלל) ליזמים חמדנים ומקורבים למיניהם. אם לא צלח בידם לקבל פרויקט, הם מנסים בדרך עוקפת קולגה: מורידים מחירים, מבקשים מינימום, מתכננים מבנים זולים וירודים, רק כדי להיות נוכחים.

דוגמה אחת: בגלל חישובי שטחים ומבנה המיסוי על שטחי מגורים, סגירתן הפיראטית של המרפסות הרגילות אינה חוקית. החוק, בעזרת אדריכלים הנמצאים במערכת השלטונית, יצר חיה חדשה. הם החליטו עבור כולנו כי מוטב שנבנה מרפסות מדלגות וקופצות, ואז לא יהיה ניתן לספחן לחדר המגורים. כך שלמעשה, המרפסות המדלגות נוצרו בעקבות עבירות על החוק. אך אל דאגה, התחמנים מצאו פרצות חדשות לגניבת שטחים ושינו מעט את האסטרטגיה בכדי להרגיש מנצחים ולא פראיירים. היום הם מצמידים למטבח מחסן – חלל צר וארוך שיתאים בבוא היום לסיפוח לשטח המטבח. התכנון מזמין את בעל הדירה להרוס את הקיר שבין המטבח והמחסן, ואיזה פלא – הדייר הרוויח עוד כמה מטרים רבועים אשר עליהם הוא אינו משלם מסים. אדריכל המתכנן כך נחשב כמצליח בעיני היזם והמשך עבודתו מובטח. איכות עבודתו והאיכויות הארכיטקטוניות שהוא מציג אינן נבדקות כמעט, בוודאי לא ביחס לכלכליות (או הזולות) של הפרויקט הנבדקות היטב.

במקרה אחר בו חזיתי, המליץ אדריכל חנפן ליזם לבנות חללים שמלכתחילה אינם חוקיים, בתקווה שאולי לא יתפסו את זה ברשויות הבודקות, ולא ישימו לב. גם סגירות עתידיות, חלוקה דירה אחת למספר דירות, ושינוי חזיתות המבנה, הן דוגמאות נפוצות שאדריכלים חוטאים בהן. בכדי להיטיב עם מזמין העבודה מוצאים האדריכלים פתרונות יצירתיים, שיעזרו לספח שטחים נוספים למבנה הבנוי באופן לא חוקי או בתחום האפור, מתוך תקווה שלא יתפסו או שהקנס אותו ישלמו יהיה קטן מהרווח העתידי. במקום להשקיע זמן ומאמץ ליצירה עצמה, ליצירת מבנה איכותי ומרשים שמתאים למשתמשים, שאינו כולל עבירות על החוק, וגם משתלב בחיי הסביבה הקיימת, משקיעים בתרגילי אקרובטיקה מסובכים בכדי לסובב את החוק ולהרוויח מהיכן שרק אפשר.

[המלפפון החמוץ – מגדל Swiss Re שתכנן נורמן פוסטר בלונדון. מקור: ויקיפדיה.]

צריך לזכור כי אדריכלות יוצרת את כל מה שאנחנו רואים ולא רואים. היא יוצרת סביבות טובות ורעות, מרחבי חיים לעניים, זרים ואחרים במקום אחד, כמו דרום תל־אביב. היא מתכננת מרחבי מגורים סלקטיביים לבעלי ממון בצפון היוקרתי. בכוח האדריכלות לתת את רצועת חוף הים רק לאלו שיש להם, ולמנוע דריסת רגל לאלו שאין להם. אלו הטובעים בממונם נכנסים דרך כל דלת, בייחוד דרך הדלתות הנעולות בפני חסרי הממון. אדריכלות מוגבלת עושה סלקציה, מבדילה בין אדם לאדם ומבודדת בין קבוצה לקבוצה. היא יוצרת מרחבי תרבות, בידור ומסחר ייחודיים לעשירים (כיכר המדינה, קניון רמת־אביב) ובמקביל מקימה מרחבי תרבות, בידור ומסחר ייחודיים לעניים (התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב, קניון בתחנה המרכזית, שווקים פתוחים). אזורי מגורים נבנים בצורה טובה ומתוכננת עבור אוכלוסיה עשירה, ובצורה נחותה, בכדי לעשות קופה, עבור אוכלוסייה ענייה. אדריכלות נחותה יוצרת אזורי מגורים פגומים שאינם מחוברים לחשמל, מים ותשתיות ביוב ראויות למגורי אדם. מותגים ארכיטקטוניים, תכנונים של מעצבי על, נמכרים במקומות עשירים בבעלי ממון; ואילו אדריכלות עממית רדודה בחומר וברעיונות לא נועדה לעשירים. אנשים מרובי ממון קונים מותגים ארכיטקטוניים מוזמנים.

המתכננים, אם כך, עושים משהו שיוצר בצד אחד צדק ובצד השני את האי־צדק. פינוי־בינוי, פרוטות לעומת מיליונים, רווח ישיר לקופת בעלי הממון וקברניטי העיר. בונים גדר שחוצה כפרים ומשפחות. האדריכלות מקימה אלפי דירות במקום שהיה ראוי להיות פארק, ריאה ירוקה, אוויר לתושבי הסביבה. מהות אדריכלית חסרת הצדק היא יצירת שכבות חברתיות, מעגלים סגורים, מעמדות, הפרדות וחלקות נעולות המוגנות על ידי משטרה פרטית. אדריכלות חסרת מחשבה מתוכננת לחסר כל. זו העשירה מעדיפה את הכבדים והעמוסים, היא בוחרת את הקליינטים שלה בעיניים סובייקטיביות. העניים – שיגורו בדרום תל־אביב, במקום הפחות מפותח, אולי בדרום הארץ. הדשֵנים, לעומת זאת, זוכים לפיתוח הסביבתי המושקע בצפון התל־אביבי המלוקק, או בשרון הירקרק.

תשאלו, מה רע בצורה הקיימת של בניית בתים למגורים? התשובה היא ששימוש חוזר, שיכפול גנטי, מיקרו־אדריכלות, הוא קונספט נכון באופן חלקי בלבד. כולם זקוקים לשירותים, חדרי שינה או מטבח. אבל ההבדל טמון בתכונות העוטפות את החללים והפעולות הנעשות בחללים אלו. ההבדלים הם בגודל, בכמות ובצורה, במקרו־אדריכלות. ישנה הנחת יסוד שדירה צריכה להראות כמו שהיא נראית בכל רחוב ועיר בישראל, וכמוה מייצרים אלפי דירות דומות. השכפול הגנטי הלקוי הזה מעביר מחלות ממקום למקום, מעיר לעיר וממשפחה למשפחה. למרות שאנו שונים, למרות שלכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים, רקע שונה, זהות שונה ורצונות שונים, כולנו גרים ביחידת בסיס דומה. מדוע אנו חייבים לרכוש דירה או בית בשכונה שיש בה עשרות ומאות בתים דומים ובתוכם אלפי דירות דומות? איך נגור באותה דירה, באותו סידור עובד, למרות שאנחנו מאוד שונים מהשכנים שלנו? אנחנו לא עצים, לא פרחים ואפילו לא בצלים. הבצל דומה מאוד לבצל השכן לו בגינת הבית. המבנה המורפולוגי שלו ושל שכנו, דומים מאוד, העתק מושלם, זה לא אנחנו.

אדריכלות היא מקצוע שמשפיע על כלל הסביבה. במבט כללי, בכדי להקים חברה בריאה ומפותחת, הכישורים חשובים יותר מקשרים. החברה נוצרת מהסביבה, וסביבה מקולקלת, שנוצרת על ידי אדריכלות בינונית, יוצרת אנשים לא בריאים; אדריכלות חולנית יוצרת חברה גוססת. זוהי השפעה כמעט קולקטיבית, בניגוד להשפעות אינדיווידואליות של רואה חשבון או עורך דין. האדריכלות שולטת בהמונים, היא גורמת לנו לחייך, לצחוק, לשמוח, או להיות עצובים, עצבניים, מדוכאים. הכל תלוי בטיב העיצוב והתחשבותו בתפקודו ובתפקידיו של האדם. בעבר היו פרויקטים שלמים שנמחקו לחלוטין כי תושבי המקום חלו כתוצאה מהסביבה החלשה והמרקם החברתי הרופף. התכנון הראוי מחלק את המרחב לתת־מרחבים שונים, עם דפוסי התנהגות המשתנים ממרחב למרחב: למשל, באצטדיון מתנהגים אחרת מאשר ברחוב או בבית. המתכננים מחליטים האם הסביבה הנבנית תהיה סביבה פוליטית או א־פוליטית, תרבותית או מסחרית, צבאית, שלטונית או יצירתית. האווירה נוצרת מהסביבה, וסביבה טובה נוצרת מתכנון איכותי.