במקצועי אני מטפל בשני "מוצרים" הנגועים בתרבות הרעש: בניינים ואתרי אינטרנט. אם נלך אחורה במימד הזמן נוכל לבחון את ההתפתחות של כל אחד מתחומים אלה: מאיפה יצאנו, לאן הגענו ואולי גם לאן מועדות פנינו. זיהוי המגמה יבטיח למבינים עמדה נכונה יותר בשלב הבא.

התרבות האינטרנטית צעירה יחסית, ובכל זאת, קווים מקבילים רבים ישנם בינה ובין התרבות האדריכלית: בשני המקרים מדובר על הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם: מידע ומחסה.

אם בתחילת דרכה של הרשת היה התוכן המוצג בה טקסטואלי בלבד, "יבש" ועונה על צרכי מידע בסיסיים הרי עתה מוצפים המסכים בדפים צבעוניים, גרפיים וקופצניים אשר לרוב מכילים הרבה יותר ממה שהגולש באמת זקוק לו: תוכן טהור.

אדריכלות מעשית התפתחה מהצורות הבסיסיות ביותר: אוהל, סככה, איגלו, קוביית בוץ וכד, אבל כבר בעת העתיקה, עם התפתחות תרבות השפע החלו בני האדם בבנייה נמרצת של מבנים מונומנטליים ושופעים. כבר אז נוצר הצורך להגדיר איזון בין נקיון ושפע. אפשר לקרוא לזה גם "אסתטיקה". אחת הדוגמאות הטובות לאיזון מוצלח: הפירמידות.

[בניין המועצה אזורית מנשה, בתכנון וינשטין-ועדיה אדריכלים, הצללת חזיתות המתייחסת לאקלים, תוך פרשנות עכשווית, שקטה ונבונה לסגנון הבינלאומי. מקור: ויקיפדיה, צילום: מיכאל יעקובסון]

האגו האנושי דורש ביטוי. חד פעמיותו של היזם העשיר וחייו הקצרים הכתיבו לו דרישות של כבוד: לבנות הכי גדול, להכיל המון אלמנטים, להשתמש בחומרים המפוארים ביותר. והעם- הולך אחרי מובילי דעת הקהל/ בעלי הממון/ היזמים. אדריכלים הפכו למעשה לשומרי הסף של הטעם הטוב. מצד אחד יש יזם שדורש את ביטוי האגו שלו, ומצד שני יש את ההיסטוריה שמוכיחה פעם אחרי פעם שדווקא חוסר אגו הוא מתכון מוצלח לקיום ארוך טווח של אלמנט עיצובי.

בואו ניקח את התרבות האדריכלית הישראלית. היא צעירה יחסית כך שקל לבצע בה ניתוח מהיר:
התחלנו בסוף המאה ה-19 עם מבנים אשר נבנו בהשפעה מוסלמית פלסטינאית/ תורכית: מבני אבן עם קירות עבים, קווים ישרים וחסכוניים, התאמת פתחים וחלונות לדרישות האקלים המדברי השורה ברוב איזורי הארץ. אדריכלות "נכונה". בעלי הממון היהודים הגיעו מאירופה והביאו איתם בתחילת המאה העשרים את בשורת האר-דקו. צריחים מזדקרים, פגודות, חזיתות גותיות- והכל בלב המדבר הים תיכוני, עשוי מחומרי בניה גרועים, העתקים נחותים של המקור האירופאי.

דווקא הקושי הכלכלי הביא עמו ברכה עיצובית: המיתון העולמי בשנות השלושים ומלחמת העולם השניה הביאו לארץ את האדריכלות הלבנה- הסגנון "הבינלאומי"- אשר היווה משב רוח מרענן: חזיתות נקיות, פונקציונאליות, הצללות נכונות, מרפסות פתוחות, בנייה מאווררת על עמודים. שנות הצנע שהגיעו אחר כך אפילו החריפו את המגמה והפכו אותה לקיצונית- הבניה ה"ברוטליסטית" החפה מקישוטים: מבני בטון ושיכונים אפורים ופרקטיים להחריד, שהכניסו דור שלם לדיכאון ויזואלי.

היה צריך למצוא את האיזון אבל שוב, התהפכות קיצונית של המגמה הכלכלית לאחר מלחמת ששת הימים תרמה להקמה מהירה של שכונות "בנה ביתך" אשר הכילו חזיתות מקושקשות להחריד: אלמנטים יווניים לצד ציפויי אבן, גגות שוויצריים מעל קשתות מוסלמיות וכל המרבה הרי זה משובח.

מאז אנחנו מחפשים את האיזון. קשה היום לשים את האצבע על אותה "אדריכלות נכונה" אבל ברור שההתכחשות לאדריכלות הפלסטינאית/ מוסלמית אשר כבר הייתה קיימת כאן מאות שנים לא הייתה נכונה.
עושה רושם שהישראלי המצוי מעוניין לברוח מערבה ככל האפשר. אם לא פיזית- אז לפחות בבניינים שהוא יוצר.

לי ברור שהקווים אשר ישרדו כאן לאורך זמן הם אלה ה"נקיים", הפשוטים גיאומטרית, אלה המתייחסים לתנאי האקלים והסביבה הטבעית. הייתי מהמר גם על קווים אופקיים לעומת אלה האנכיים. לא חייבים לוותר על יופי משום שכאשר נוצר איזון גיאומטרי בין מרכיבי המבנה מתקבלת הרמוניה שקטה ונעימה- כזו שהולכת עם הזמן- וכאן טמון היופי.